החזון הטיפולי שלנו
ה"אני מאמין" של הצוות הטיפולי במרכז הוא
שבכל אדם גלומות יכולות המהוות את הבסיס להתוויות הדרך הטיפולית.
האתגרים הרגשיים והקוגנטיבים המוצבים בפני כל אחד
אינם מוצבים כדרישה דידקטית תבניתית,
אלא כפועל יוצא של תהליך משותף של יצירת קשר, אמון והבנה הדדית
תפיסה טיפולית
בטיפול בילדים- בכל ילד ובכל אדם גלומות יכולות המהוות את הבסיס להתוויות הדרך הטיפולית.
האתגרים הרגשיים והקוגניטיביים המוצבים בפני הילד אינם מוצבים כדרישה דידקטית תבניתית, אלא כפועל יוצא של תהליך משחק משותף המעורר הנאה הדדית.
מיומניות רגשיות וחברתיות הינן חלק ממערכת נלמדת המתפתחת בהדרגה.
רגשות הם תוצר של התניה ולמידה שמושפע מהשפה והזיכרון האישי והקולקטיבי.
התפתחות הרגשות תלויה גם באקלים המעטפת ההורית וגם באופי החניכה הרגשית שהבוגרים מעניקים לילד.
"שפת האם" הראשונית של כולנו היא "שפה גופנית - תנועתית - רגשית".
ערוצי הדיבור הראשוניים של התינוק עם סביבתו מבוססים בעיקר על שפה גופנית רגשית ולא על שפה מילולית-סימבולית.
בטיפול במתבגרים ומבוגרים-לאורך החיים אנו חווים מצוקות, קשיים והתלבטויות רבות
לרוב בצמתים אלה ננסה להשתמש במשאבים הקיימים סביבנו: ניסיון העבר, תמיכה קהילתית, משפחתית וחברתית.
בחלק מהמקרים אנו חשים כי משאבים אלו אינם מספיקים והקשיים אינם חולפים וכאן חשוב לפנות לתמיכה ועזרה מקצועית.
חשיבות ההבעה היצירתית
על החשיבות של ההבעה היצירתית והיכולת לחוות חוויות תרבותיות לחיים בריאים ומלאים כותב וויניקוט בספרו "משחק ומציאות", בו הוא עושה קישור בין אובייקט מעבר (דובי,שמיכה) ראשוני לבין "תופעות מעבר" של ילדים ומבוגרים.
גם בתופעות המעבר קיימות שתי פנים של מציאות - פנימית וחיצונית.
המובהקת מבין תופעות המעבר היא תופעת המשחק של ילדים, בו הילד משלב בין תכנים מעולמו הפנימי לבין אביזרים ומקומות חיצוניים וממשיים, ובמשחק משותף, גם בין דמויות ומוסכמות ממשיות.
הילד חווה חוויה של שליטה במציאות משחקית זו, השייכת לתחום הביניים, שבין המציאות הפנימית והחיצונית.
חוויה זו עוזרת לו להתמודד עם החרדות שלו נוכח התמודדות עם המציאות.
כמו כן, הילד משחק משחק יצירתי.
במשחק הוא חש, שהוא מביע את עצמו.
על פי וויניקוט, התחושה זו הינה מהותית לבריאות נפשית.
הבעה עצמית נותנת לך את התחושה, שאתה חי "חיים ממשיים" בעלי משמעות.
לכן, ויניקוט ממליץ בחום על חיים יצירתיים, שיכולים להתבטא גם בפעולות קטנות שלא נחשבות בהכרח ל"יצירת-אמנות".
אדם שאין לו כל אפשרות להיות יצירתי, יחיה בתחושה שחייו אינם חשובים או בעלי ערך.
חשיבות העשייה האומנותית
המטפל מעודד עשייה אומנותית ביצירה, משחק ו/או תנועה ואת הצורך לחוות חוויות אומנותיות.
היצירה מתחילה מסוג של משחק, הדומה במקצת למשחק דמיון של הילדים.
משחק זה הוא אינטואיטיבי ולא מגובש ("חסר צורה" כהגדרתו של ויניקוט) בשלבים הראשונים שלו.
לאחר השלב הראשוני, האינטואיטיבי, בדרך ליצירה האמנותית, יש מקום לשיקוף של התכנים והחומרים שהועלו.
השלב הבא הוא גיבושם של החומרים והתכנים לכדי יצירה תקשורתית בעלת תכונות ומבנה,
אשר גם היוצר וגם הקהל החיצוני יכולים להבין ולהפיק ממנה משמעויות.
יתרונות הטיפול בקבוצה
המבנה הקטן של הקבוצה ודרך העבודה בקבוצה מאפשרת:
יאלום ארווין פסכיאטר ומומחה בפסיכוטראפיה דן בספרו "טיפול קבוצתי - תיאוריה ומעשה", ברעיונות המרכזיים ובשיטות המעשיות של הטיפול הקבוצתי.
יאלום (שם) טוען כי ללא קשר לסוג הקבוצה ולטכניקות הספציפיות, ישנם גורמים תרפויטיים אוניברסליים, שהם המהות של הטיפול הקבוצתי. הוא מנסה להגדיר תהליך תרפויטי קבוצתי בעזרת 11 הגורמים הבאים:
-
התעוררות תקווה. התקווה ממלאת תפקיד חיוני בכל תהליך פסיכותרפויטי. קיים צורך בסיסי בתקווה כדי שהמטופל ימשיך בתהליך טיפולי ויפיק תועלת מגורמים תרפויטיים אחרים. יתר על כן, אמונה בטיפול יכולה ליצור בעצמה אפקט תרפויטי.
-
אוניברסליות של חוויה. מטופלים רבים מתחילים את התהליך הקבוצתי בתחושה קשה שרק הם סובלים מהמצוקות, המחשבות, הדחפים והפנטזיות שיש להם. במיוחד בשלבי קבוצה ראשוניים, הפחתת התחושה של ייחודיות מצבם מקילה על המטופלים.
-
מתן מידע. המטפל יכול לספק מידע בנושא בריאות הנפש ופסיכודינמיות, לתת עצות, הצעות והכוונה. בתהליך זה יכולים להשתתף מטופלים אחרים. יאלום מציין כי במחקרי הערכה הן המטפלים והן המטופלים לא מייחסים חשיבות רבה לתרומת גורם תרפויטי זה לתהליך הקבוצתי בקבוצות שהתמקדו ביחסים בין אישיים.
-
אלטרואיסטיות. מטופלים שהתרגלו לראות את עצמם כעול לאחרים, יכולים לגלות בתהליך הקבוצתי שהם חשובים לאחרים ויש להם מה לתרום לזולת. גילוי כזה מעלה את ההערכה העצמית של המטופלים. מעניין כי בתרבויות פרימיטיביות היה נהוג לתת לאדם שסבל משימה: לארגן משתה או לבצע עבודה אחרת התורמת לקהילה.
-
שחזור מתקן של המשפחה הגרעינית. קבוצה טיפולית דומה למשפחה בהיבטיה הרבים. תוך כדי התהליך הקבוצתי נכנסים המטופלים לתפקידים מוכרים להם ממשפחותיהם הגרעיניות. ההתקשרות עם המטפל משחזרת דפוס ההתקשרות שהיה עם ההורים, ההתקשרות עם המשתתפים בקבוצה מושפעת מדפוס ההתקשרות שהיה עם האחים. עיבוד ההתקשרות עם המטפל ועם המשתתפים בקבוצה מעבד גם את התפקידים שהיו למטופל במשפחתו.
-
פיתוח מיומנויות חברתיות. קבוצות מכל סוג עוסקות במיומנויות חברתיות בצורה זו או אחרת. קבוצות דינמיות מפתחות מיומנויות אלו בעזרת משוב. קבוצות של החוזרים לקהילה או קבוצות מתבגרים משתמשות במשחק תפקידים.
-
התנהגות החיקוי. לפעמים מטופל יכול להפיק תועלת מהצפייה בטיפול במטופל אחר שקשייו דומים לשלו. המטופלים מחפשים דמויות כדי להזדהות עמן וזה עוזר להם להשתחרר מספיק בשביל להתנסות בתפקידים חדשים בהמשך. התנהגות החיקוי בדרך כלל ממלאת תפקיד חשוב יותר בשלבים התחלתיים של התהליך הקבוצתי.
-
למידה בין אישית. סימפטומים פסיכולוגיים נובעים מהפרעות בהתקשרות בין אישית. מטרת הפסיכותרפיה היא לעזור למטופל ללמוד ליצור התקשרויות בין אישיות מספקות. הקבוצה הופכת למיקרוקוסמוס חברתי עבור כל מטופל. בדינמיקה הקבוצתית המטופל חוזר על הדינמיקה של ההתקשרויות שמתרחשת בחייו האמיתיים. בקבוצה המטופל יכול לגלות, לעבד ולשנות את דפוסי ההתקשרות הבין אישיים שלו.
-
לכידות הקבוצה. לכידות הקבוצה מקבילה למערכת היחסים בין מטפל לבין מטופל בטיפול פרטני. לכידות מאפיינת מצב בו המשתתפים מרגישים חמימות, נוחות ושייכות לקבוצה, הם מעריכים אותה ומרגישים שמשתתפים אחרים מקבלים אותם ללא תנאי, תומכים ומעריכים. לכידות מהווה אטרקטיביות של הקבוצה וגורמת למשתתפים להישאר בה. הלכידות מאפשרת התפתחות גורמים תרפויטיים אחרים בקבוצה. קיימת קורלציה גבוהה בין לכידות לבין הצלחת התהליך הקבוצתי.
-
קתרזיס. הבעת רגשות חיונית לתהליך קבוצתי תרפויטי. אמנם היא אמורה להתלוות לגורמים אחרים על מנת להיות יעילה. במחקר של ליברמן, יאלום ומייזל (אצל יאלום, 1995) נמצא כי אנשים שהפיקו תועלת מתהליך קבוצתי פסיכותרפויטי, ציינו קתרזיס המלווה בלמידה קוגניטיבית כגורמים המשמעותיים ביותר בתהליך.
-
גורמים אקזיסטנציאליים. גורמים אלו מתייחסים לאחריות, מטרות, חירות, משמעות, בדידות בסיסית, הכרה במוות וחוסר יציבות של החיים. אנחנו יכולים לדחוק את הבעיות הקיומיות ולהתעלם מהן או לחיות חיים אותנטיים עם הכרה ביכולותינו ובמגבלותינו ולקחת אחריות על חיינו. גישה אקזיסטנציאליסטית בטיפול היא לא מכלול של טכניקות אלא בראש ובראשונה התייחסות לבן אדם.
יאלום מדגיש כי גורמים תרפויטיים שונים הם בעלי ערך שונה. חשיבות יחסית של גורם זה או אחר תלויה בסוג הקבוצה ובשלב בו היא נמצאת. יתר על כן, בתוך אותה קבוצה מטופלים שונים יוצאים נשכרים מגורמים תרפויטיים שונים. החוקר מתייחס למכלול הגורמים כאל תפריט של בית קפה שהמטופלים יכולים לבחור מתוכו פריטים בהתאם לצורכיהם, מיומנויותיהם החברתיות ומבנה האישיות שלהם.
האמפתיה ככלי טיפולי
למושג האמפתיה נודעת משמעות רבה בתיאוריות פסיכולוגיות שונות.
מקור המילה "אמפתיה" הוא ביוונית: אמפסיה, empastheia, ששורשה pathos פירושו סבל (על פי אנציקלופדיית בריטניקה, 2002), הכוונה באמפתיה היא ליכולת הפרט לזהות ולהבין רגשות (במיוחד רגשות של מצוקה) של האחר ולאמץ את הפרספקטיבה שלו. אמפתיה משמעותית במיוחד, כאשר רגשות ו/או מחשבות הזולת סמויים מהעין ואינם מבוטאים בצורה ישירה וברורה.
כיצד באה לידי ביטוי אמפתיה?
ביטויי האמפתיה יכולים להיות מילוליים (למשל, "זה מאוד מרגיז לצאת מהבית ולמצוא עצמך ברחוב ללא ארנק") או בלתי מילוליים (חיבוק, ליטוף, מגע, במצבים מתאימים). בהורות ניתן לדבר על אמפתיה של הורים לילדיהם ועל אמפתיה של ילדים לילדים אחרים ו/או למבוגרים.
קוהוט (1984) מדבר על היכולת לחשוב ולהרגיש אל תוך החיים הפנימיים של הזולת על ידי התמזגות, שקיעה לתוך החוויה של הזולת. קוהוט הוא תיאורטיקן השייך לתיאוריות ה-SELF. ה-SELF הינו מרכז האישיות. מבנה שמווסת את כל תחושות האדם - תפיסת העצמי, דימוי עצמי, יחסים בין-אישיים והערכה עצמית. קוהוט מתייחס לשלבים ההתפתחותיים דרך הפריזמה של התפתחות ה-SELF. סיפוק הצרכים הנרקציסטיים הינו תנאי הכרחי לגדילה ולהתפתחות תקינה. צרכים אלו יכולים להיות מסופקים רק דרך קשר עם הזולת, ההופך להיות "אחר-משמעותי".
המשחק ככלי ביטוי
המשחק הוא מימד קיומי חשוב שתורם לבריאות הנפשית של האדם. זהו ביטוי של העצמי האמיתי.
מלאני קליין (Klein) ראתה במשחק של ילדים פעילות בעלת חשיבות מרכזית וטענה שמשחקם מקביל לחלומות ולאסוציאציות חופשיות של מבוגרים. היא הראתה כיצד המשחק מבטא פנטזיות ומשאלות בלתי מודעות ומשמש בימה להופעה של דמויות מופנמות, אשר מיוצגות בה בדרך סימבולית. אריקסון ( Erickson ) ראה במשחק פעילות משחררת, האמורה לסייע לילד לחזק את כוחות ה"אני" שלו ולהכינו ליצירת קשרים הדדיים. תרומתו הגדולה של ויניקוט (Winnicott) היתה בכך, שראה במשחק אקט של יצירה.
ביטוי של רגשות
רגשות משקפות תהליך דינאמי ולא מונח מקובע וגבישי
ביטוי של רגשות יכול להיות הבעה סמלית, או הבעה מילולית, הוא יכול להיות מושהה או מאופק. הוא מעוצב לא רק על-ידי עירור עצבי-פיזיולוגי אלא גם על ידי מחשבה.
הילד לומד ביטויים גלויים, כלומר מוטורים ושפתיים כדי להביע רגש. כמו כן הילד לומד דרכים לחסימת רגשות. מצבים אלו של חסימה ועצירה מחזקים דפוסים של תנודות בין איפוק יתר והתפרצויות סוערות בלתי נשלטות אשר הופכות להיות מקור להפרעות קשות ולסבל מתמשך. גם כאשר התופעות הפתולוגיות ניכרות לעין יתכן והמקור הרגשי שלהם נשאר סמוי.
לחסימה רגשית עלולות להיות תוצאות מרחיקות לכת:
התקפי זעם, כעס ותסכול, ביטויים של אלימות, בטחון עצמי ירוד, פחדים, קשיים בהסתגלות חברתית, נפגם כושר הקשב והריכוז ובעיות אכילה.
שלבים בהבשלה מוטורית
ההבשלה המוטורית מתרחשת על פי מתכונת כללית נתונה של סדר ושלבים.
כל תינוק שנולד במצב תקין עובר בשלום את המסלול המוביל ממצבי שכיבה להליכה על שתיים. הוא עובר דרך שכיבה, התהפכות, זחילה, ישיבה, עמידה, הליכה וממצב של תת - בשלות, אקראיות והעדר מודעות ורצוניות אל דרגות של ארגון וויסות.
בניגוד למעבר ממצבי שכיבה לעמידה שהוא מעבר קבוע במתכונת הביולוגית האנושית, ההתפתחות הדינאמית של הרגשות אינו מובטח עם הגיל.
כל ילד יכול לעבור משלב התפתחותי אחד לשלבים הבאים ובכל זאת להשאר ברמה רגשית ראשונית - בלי ויסות נאות, בלי קואורדינציה, בלי יכולת להשהות תגובה ובלי יכולת הבעה מתאימה. לדוגמא: ילד בן 10 עם הישגים לימודיים גבוהים ויכולות קוגניטיביות ומוטורית גבוהות המותאמות לגילו, שמבטא את עצמו כלפי הסביבה באלימות והתפרצויות בכי התואמות לילד בן שנתיים.
איך לתקשר עם הילד
איך לתקשר עם הילד כדי שאוכל להבין אותו?
איך לצאת מכשל תקשורתי למקום של הבנה?
מטרה: לעורר את המודעות לשפת התנועה, ל"דיבור התנועתי" המהווה כלי בעזרתו ניתן להבין טוב יותר את עצמנו ואת ילדנו.
כל תנועה מקורה ברגש
בהכללה קיימים ארבעה ריגושים: פחד, כעס, צער, אהבה או שמחה.
ריגושים הם הרמה הראשונית, המוקדמת ביותר, של המערכת הרגשית. מן הריגושים הגרעיניים מתפתחים בהדרגה כל הרגשות.
"רגש" הוא שילוב בין היסודות הביולוגיים של הריגושים הגרעיניים לבין תבניות נלמדות וסכמות קוגניטיביות, הוא מיזוג בין כוחות נפש פנימיים לבין נורמות ועמדות חברתיות תרבותיות.
הרגשות הם תוצר של התניה ולמידה שמושפעים מהתפיסה, השפה והזיכרון האישי והקולקטיבי.
התבוננות בשלבים ההתפתחותיים של ילדים בגילאי 4-6
אנחנו מתמקדים בתיאוריות אורגניזמיות הרואות את היחיד והסביבה כנתונים בתהליך של השפעות הדדיות וההתייחסות שלהן לרגשות והתגובה להן.
החיבור בין תנועה ורגש - מתי זה קורה?
מעטפת החיק ומעטפת החוק:
החוויה של מעטיפת החיק - מערך יחסים בין-אישי גופני, שבו גופים הוריים עוטפים את גוף התינוק בעטיפת מגע, תנועה וקול ויוצרים סביבו במו גופם מעטפת הורית - חיקית, אשר תוחמת את גבולות המרחב הפיסי שבתוכו עושה העצמי את צעדיו הראשונים בעולם.
החוויה של מעטפת החוק - מרחב תנועתי - חוויתי נבדל. הגוף מוחזק מבפנים באמצעות השלד והשרירים של עצמו. בתהליך זה גוף הפעוט מתפתח, מתחזק בתנועותיו ובונה לעצמו מרחב תנועתי חוויתי נבדל שבו הגוף מוחזק מבפנים.
הקשר בין תבניות תנועה ינקותיות לבין תבניות תנועה בוגרות:
לאורך כל החיים מתקיים דיאלוג בין שתי שפות. בהתפתחות תקינה העירוב יוצר שכלול ויעילות. לעומת זאת, בהתפתחות פתולוגית נוצרים מצבים בהם אחת השפות משתלטת על האחרות עד כדי הפרעה בתפקוד.
הפרעת קשב וריכוז
הפרעה בקשב Attention Deficit and Hyperactivity Disorder - ADHD היא הפרעה המורכבת מגרעין אורגני, סביבו מתפתחות עם השנים שכבות של תגובות פסיכולוגיות וחברתיות, שהן היוצרות בסופו של דבר את המבנה השלם של ההפרעה
אנו מניחים כי הפרעת הקשב היא בעצם תכונה מוקצנת. התכונה עצמה מבוססת על היכולת לראות בו זמנית גירויים רבים ולהתייחס אליהם באופן שווה. מכאן נגזר, כי אין אפשרות לבודד גירוי אחד ולהתייחס אליו בלבד, תוך התעלמות מהגירויים האחרים. תכונה זו מאפשרת אמנם לנושא אותה להיות צייד או לוחם טוב יותר, כפי טעון למשל הרטמן, אך היא מקשה עליו מאד לשבת לאורך זמן בכיתה ולהקשיב למורה, תוך מחיקת כל הגירויים האחרים בכיתה. כמו כן היא מקשה על הנושא אותה כל פעילות מונוטונית או חד- גירויים כמו קריאת ספר, ישיבה פסיבית מול מרצה וכדומה, שכולן דורשות התמקדות בגירוי אחד תוך מחיקת הגירויים הסובבים. כל מצב בו יש גירויים רבים, גירוי ממקד (כמו טלביזיה או מסך מחשב), או אפילו עניין רב, עוקף את הקושי בקשב ומאפשר ריכוז. יתרה מכך, כל מצב רב גירויי הוא מצב בו לנושא הפרעת הקשב יש יתרון על פני הסובבים אותו, שאינה נושאים תכונה זו. לפיכך, הפרעת הקשב, גם עם התפתחות מרכיביה הנלווים היא הפרעה הקרובה מאד לתפקודו הנורמאלי של הילד, אך עם זאת היא עלולה לגרום סבל ניכר לילד עצמו ולסביבה. שילוב זה הוא ההופך הפרעה זו לקשה כל כך, הן לאבחון והן לטיפול.
אם ננסה לתאר את העולם מנקודת מבטו של ילד זה, הרי שזהו ילד מתוסכל, שהעולם והוא נמצאים בהתנגשות לא פעם ולא פעמיים. הוא ילד החי בעולם המוצף בגירויים, שכולם מעניינים וכולם חשובים באותה מידה. הוא רואה הכל, אבל קשה לו להתרכז לאורך זמן בדבר אחד בלבד. כשהוא יושב בכיתה, הוא יודע שצריך להקשיב למורה, אבל כל רעש וכל תנועה מסיחים את דעתו, ומקשים עליו לשמוע אותה. לפעמים הוא מוצא את עצמו חושב על משהו אחר, ומגלה שחלם, ובינתיים המורה התקדמה הלאה. הוא כל הזמן רץ להשיג את כולם, וכל פעם משהו מטה אותו מן הדרך. בניגוד למה שחושבים פעמים רבות ההורים והמורים, הילד הזה מתאמץ מאד בכיתה. הוא עובד קשה כדי להקשיב, כאשר לילדים האחרים ההקשבה הזו באה באופן טבעי. הוא עובד קשה כדי לשבת בשקט, אבל-יש לו כל הזמן דחף פנימי חזק לזוז, לקום, לבדוק עוד דברים. אבל, בסוף כל המאמצים הקשים האלה אומרים לו המורה ו/או ההורים: "אתה ילד נבון, אילו התאמצת, יכולת להשיג הרבה יותר". הציונים בבחינות תמיד פחות טובים מכפי שהילד למד או יודע, המחברת ריקה, היות ולא היה זמן לגמור לכתוב את השעורים. כמו כן, הילד גם לא תמיד זוכר מה בדיוק נאמר בכיתה הוא בדיוק היה עסוק במשהו אחר. גם בבית קיימת בעיה, היות וגם בבית במצבים הדורשים התמקדות יש כשלון יחסי. הכנת השעורים הופכת לנטל נורא עבור הילד והוריו, הוא מוצג לא פעם כעצלן ומפונק, היות ו"מדברים אליו כמו אל הקיר", ומכיוון שאינו מבצע מטלות המוטלות עליו.
בבתים רבים, שעת היציאה מהבית בבוקר הופכת לנושא של מתח בלתי אפשרי, עם מריבות קשות סביב ההתארגנות האיטית והחולמנית של הילד. עלבונם של ההורים עוד גדל, כאשר הם רואים שמטלות המעניינות את הילד, (ולפיכך הוא מצליח לגייס בהן קשב) מבוצעות במהירות. לפיכך, הילד הזה הופך במהירות להיות ילד מתוסכל, כועס ונעלב, החווה את העולם כבלתי מבין ואת עצמו כלא מוצלח ולא חכם. הוא חי באווירה של שלילה ושל תסכול תמידיים, המתקיימים הן בביה"ס והן מחוצה לו. לעומת זאת, גם ההורים הופכים מתוסכלים וכועסים לא פעם גם מבוישים סביב התנהגויות שונות, והאינטראקציה בין הילד לביניהם נעשית קשה יותר ויותר.
הפרעת קשר ותקשורת PDD
במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי אחראי ד"ר נחמיה קיסר, מנהל היחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. ד"ר קיסר מסביר כי הפרעה אוטיסטית, המסווגת כהפרעה התפתחותית נרחבת, מוגדרת בספרות הרפואית כהפרעה חמורה בחיברות, בתקשורת, במשחק דמיוני ובחריגות בתחומי העניין וההתנהגות. "אוטיזם הוא שילוב של פגיעה סביבתית מוקדמת בתוספת נטייה גנטית", הוא אומר ומדגיש, כי מקור המחלה מורכב, וטווח האפשרויות רחב: הפרעה בהתפתחות הקשר יכולה להתבטא, בין היתר במשחק דמיוני ובחריגות בתחומי העניין וההתנהגות. "אוטיזם הוא שילוב של פגיעה סביבתית מוקדמת בתוספת נטייה גנטית", הוא אומר ומדגיש, כי מקור המחלה מורכב, וטווח האפשרויות רחב: הפרעה בהתפתחות הקשר יכולה להתבטא, בין היתר בפאסיביות, אקטיביות מוגזמת, הימנעות מקשר עין, התנגדות לינוק ועיכוב בהתפתחות המוטורית.
ד"ר קיסר מציין עוד כי הטיפול באוטיזם מהווה אתגר עצום עבור הרופאים, מאחר שאין כיום טיפול תרופתי המרפא באופן חד משמעי. "מאידך", הוא אומר, "ישנם טיפולים תרופתיים ואחרים שעשויים להקל על תסמינים שונים של המחלה ולשפר את איכות חייו של החולה".
לדברי ד"ר קיסר, עד היום לא אותר גן ייחודי לאוטיזם, למרות שבמשפחות מסוימות של חולי אוטיזם נמצאו דפוסי מחלה דומים המעוררים חשד כי אכן קיים בסיס גנטי משותף. לסיכום, הוא אומר, גם במחקרים נרחבים בתחום המטבולי, הביוכימי והפיזיולוגי, לא נמצאו עדויות לקיום שינויים מבניים מובהקים במוחותיהם של ילדים הסובלים מהפרעות בספקטרום האוטיסטי.
כרופא ילדים ופסיכיאטר של ילדים ומתבגרים, חשוב לד"ר קיסר "לנפץ" כמה מיתוסים שנבראו סביב נושא ההפרעה האוטיסטית: "אנשים סבורים בטעות כי אוטיזם הוא מחלת נפש או הפרעה נפשית על רקע תפקוד בעייתי של ההורים, שלאוטיסטים יש יכולות על סף הגאונות בתחומים מסוימים ושאין להם רגשות ותחושות", הוא אומר. "אוטיסטים הם ילדים יוצאי דופן עם יכולות משתנות, בהתאם לרמת המשכל שלהם. יש להם רגשות, אך הם מתקשים בביטויים. למיעוט מתוכם יש לכאורה יכולות גאוניות, אך מדובר בתסמינים של המחלה שבאים לידי ביטוי ביכולות חישוב או זכירה בעלות איכויות פנומנליות", הוא מבהיר. "מדובר ב'איים של גאונות', ללא אינטגרציה אמיתית עם היכולת השכלית הממשית".
ד"ר קיסר מאמין במסקנות המחקר הרפואי, הגורס כי לאיתור מוקדם של הפרעות קשר ישנה חשיבות רבה, וכי הטיפול בהפרעה זו כבר בגיל הרך עשוי לסייע משמעותית בהתמודדות עם הבעיה. השירות לאבחון נועד, לדבריו, כדי לעודד הורים, אחיות, טיפות חלב ורופאי ילדים להפנות תינוקות ופעוטות לאבחון מוקדם ככל האפשר. "די בחשד קל מצד האנשים שעימם נמצא התינוק.
חרדה
חרדה אצל ילדים היא צפויה ונורמלית בשלבים מסוימים של ההתפתחות. בערך מגיל שמונה חודשים ועד לגיל הגן, ילדים בריאים יכולים להראות סימני מצוקה וחרדה בזמן פרידה מההורים או לסבול מפחדים זמניים מחושך, מחיות או מאנשים זרים.
כשאנחנו מדברים על "הפרעות חרדה" אנו מתכוונים למקרים בהם תגובת החרדה מופיעה בתדירות ובעוצמה אשר גורמות למצוקה או מפריעות לפעילויות היומיומיות של הילד. אצל ילדים אלו מתעוררת חרדה גם במצבים שאין בהם סכנה אמיתית. זה מעט מזכיר מערכת אזעקה רגישה מדי של מכונית, המופעלת כשיורד גשם חזק, או כשחתול קופץ על גג המכונית. ילדים חרדים נוטים לתפוס אירועים שליליים בעלי סבירות נמוכה (כמו תאונה, או הידבקות במחלה נדירה) כבעלי סבירות גבוהה ולכן לחוש דאגה מתמשכת. תגובה אופיינית נוספת של ילדים חרדים היא להילחץ מסימני החרדה עצמם, ובמיוחד מהסימנים הגופניים של החרדה (למשל, מהקושי לנשום ומהדופק המואץ). לילדים אשר סובלים מהפרעת חרדה חסרות בדרך כלל דרכי התמודדות יעילות עם החרדה. כשמתעוררת אצלם חרדה הם מתקשים להירגע ונוטים להגיב בדרך שדווקא מחזקת את החרדה. הם נוטים לברוח ממצבים מעוררים חרדה (למשל, לעזוב את הכיתה באמצע מבחן), להימנע ממצבים בהם הפחד עשוי להתעורר, או שהם מתרגלים להיעזר בהוריהם כמקור להרגעה ומתקשים לתפקד בלעדיהם.
אז מה אפשר לעשות?
קודם כל, חשוב לדעת שיש מה לעשות. חשוב גם לזכור שבעיות חרדה שאינן מטופלות גורמות לסבל רב ומתמשך, נוטות להתעצם ללא טיפול ולגרור סיבוכים ובעיות נוספות, כמו בידוד חברתי, פגיעה לימודית, דימוי עצמי נמוך, ודיכאון.
במרפאה שלנו מציעים פתרונות טיפוליים שמסייעים לילדים לחזור לתפקוד מלא יותר ומגבירים את יכולותיהם להתמודד עם מצבי חרדה. הכוונה היא להתערבות במישור הרגשי ובמישור התרופתי(התיעצות עם רופא מתחום הפסכיאטריה). בחלק מהמקרים אנו מציעים לשלב את שתי צורות הטיפול האלו יחד. ישנה אופציה לפגישות אישיות או לקבוצתיות. המטרה היא לסייע לילדים לזהות סימנים מוקדמים של חרדה ולפתח מיומנויות של הרגעה עצמית והתמודדות יעילה עם החרדות המציקות להם. מיומנויות אלה מתייחסות להיבטים השונים של החרדה וכוללות את הסימנים הגופניים, המחשבתיים, הרגשיים וההתנהגותיים. כל עוד החרדה היא הבעיה המרכזית, מדובר בהתערבות שאורכת חודשים ספורים. ההצלחה תלויה בשיתוף הפעולה של הילד ושל הוריו, בהגעה הסדירה לפגישות ובתרגול של השיטות הנלמדות בהן. גם טיפול מוצלח בחרדה אינו גורם להעלמותה לחלוטין, אלא להחלשתה, כשהשאיפה היא שהילד ירגיש שיש לו כלים המאפשרים לו להתמודד עימה. מניסיוננו, פעמים רבות חשוב שההורים יקבלו הדרכה לגבי הבעיה ולגבי האופן בו הם יכולים לסייע לילד באופן שיקל את סבלו ואת מצוקת המשפחה.
דיכאון בילדים ונוער
מחקרים שנעשו בעשרים השנים האחרונות בססו את המסקנה, שלא הייתה מקובלת עד אז, שהפרעות דיכאון המופיעות אצל מבוגרים בהחלט יכולות להופיע גם בתקופת הילדות.
דיכאון בילדים הוא לא שלב חולף או חלק מתנודות נורמליות במצב רוח בגיל ההתבגרות.
זוהי מחלה אמיתית וקטלנית שניתנת לזיהוי ופוגעת במיליוני ילדים מתחת לגיל 18 בארץ ובעולם.
2.5% מהילדים ו- 8% מהמתבגרים באוכלוסייה הכללית סובלים מדיכאון, אולם רק חלק קטן מהם יקבלו טיפול יעיל. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שדיכאון, כמו חרדה, הן הפרעות נפשיות המוגדרות כבעיות מופנמות, שבהן הילד בעצמו סובל, אך לא בהכרח מפגין את הסבל שלו כלפי חוץ ואינו מדווח על כך להוריו.
שונה הדבר בבעיות מוחצנות כגון: היפראקטיביות והפרעות התנהגות, שהן גלויות לעין ומכבידות על הסביבה ולכן הן תיזכנה במהרה לאיתור וטיפול. לרוע המזל, בעיות מופנמות הן בהחלט בעיות חמורות שלא תעבורנה מעצמן ללא טיפול, וילדים עם דיכאון שלא טופלו בגיל הילדות, בדרך כלל יסבלו מבעיות נוספות בשלבים מאוחרים יותר בחיים. הסיבוכים, שעלולים להתפתח מדיכאון, שלא מטופל בגיל צעיר הם כישלון בלימודים ונשירה מבי''ס, שימוש בסמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות וחרדה והכי חמור, סכנת אובדנות. לכן, ככל שהמחלה זוהתה בשלב מוקדם יותר והיא זכתה למענה טיפולי הולם, כך סיכויי ההחלמה ומניעת הסיבוכים הנלווים הם גבוהים יותר.
רצוי שהורים ומורים יהיו ערים לסימני דיכאון אצל ילדים ומתבגרים וימהרו להפנותם להתייעצות מקצועית.
סימני הדיכאון יכולים להיות:
עצבות תמידית, בכי תכוף, עמדה של חוסר אונים, ירידה ברמת ההנאה מפעילויות שהילד נהנה מהם בעבר, שעמום תמידי, בדוד חברתי, בטחון עצמי נמוך, רגשי אשמה, רגישות קיצונית לדחייה או כישלון, קושי במערכות יחסים, תלונות רבות על כאבים פיזיים כמו כאבי ראש וכאבי בטן, היעדרויות מבי''ס, יכולת ריכוז נמוכה, שינוי משמעותי בדפוסי שינה ואכילה, עייפות מרובה, התנהגות הרסנית, אי רצון לחיות ודיבורים על מוות.
אצל ילדים צעירים, בשונה ממתבגרים, הדיכאון לא תמיד מתבטא בעצב, אלא בגילויי התנהגות כמו עצבנות,
התקפי זעם, חוסר שקט, חוסר שביעות רצון , נטייה לריב וכמו כן סימפטומים גופניים שאין להם הסבר רפואי.